השאלון מארח את שרון מולדאבי, יליד תל אביב, מוזיקאי, דיג'יי, שדרן רדיו ומבקר מוזיקה.
מהן הערים האהובות עליך, למה אתה אוהב אותן, ואיפה אתה ממליץ לנו לבקר בהן?
העיר האהובה עלי ביותר מחוץ לישראל היא פראג. לשמחתי הגעתי אליה לראשונה ממש בסמוך למהפכת הקטיפה, ב-1993, כך שהספקתי לגלות אותה עירומה משלטי פרסומת ועם רק קומץ בתי מסחר של תאגידים מערביים. אני אוהב אותה בגלל אנשיה, ובגלל האינטימיות. היא מרכזת עבורי את כל היופי הארכיטקטוני של דרום, מערב, צפון ומזרח אירופה ללא הגרנדיוזיות של, נניח, פריז ורומא. ובלי נוכחות מסיבית מדי של התרבויות הגרמניות והרוסיות, שחלקים ניכרים מהן ואמנים רבים מהן אני אוהב לאהוב, אבל שמאד קשה לי איתן מקרוב. אני אוהב את מרחקי ההליכה, את הנגישויות, ואת ההיסטוריה של אי אלימות בעיר.
ערים נוספות שהרגשתי בהן בבית ושסיפקו לי השראה והנאה מיוחדות הן פירנצה, ליסבון וסן פרנסיסקו.
בישראל אני מוצא עם השנים עוד ועוד יופי כמעט בכל מקום, וזו יכולת נרכשת שמשמחת אותי. גדלתי להבין שהיופי מצוי סביבי הרבה יותר מכפי שרוב חיי הייתי מסוגל לראות או שהיה לי נוח להודות. בשנים האחרונות אני מרגיש קרבה רגשית מיוחדת לבאר שבע. הייתי שם ארבעים יום להקלטות האלבום הקודם שלי, יש לי בה חברים אהובים, ואני מקווה שהיא תצמח לגורם משפיע בעיצוב הזהות והתרבות הישראליים: יש בה אופי מדברי שכמובן אין בתל אביב או חיפה, היא רחוקה מהקנאות המטורפת שכבשה את ירושלים, ומבין כל הערים הגדולות שלנו הצעירים שלה הכי רעבים לחדשנות תרבותית לא חקיינית, לא חקיינית של תל אביב ולא חקיינית של חו"ל.
מהם המקומות האהובים עליך בתל אביב?
בריכת האוניברסיטה בה אני שוחה מרבית חיי מאז שנפתחה, והשחייה היא מרכיב משמעותי בבריאות הנפש והגוף שלי. שפך הירקון, שמאז דפקתי את ברכיי בריצות אני צועד אליו ומתפלא לגלות כיצד עצם הקרבה הרגעית אל הים מעוררת כל פעם מחדש הרבה סערות רגש למרות שהים אותו הים…. הרחובות הקטנים בגבולות מלצ'ט-העבודה-אחד העם-חיים ואלישע, שיש בהם מעט יופי בנוי אבל המון אופי של האנשים שדאגו לשתול בהם אסתטיקה. המרפסת הצופה לשדרות תרס"ט מעל גן השקמים לצד היכל התרבות והבימה בגלל זכרונות ילדות…. וארבעת טורי בנייני התעשייה הקטנה באזור שוקן-שביל המפעל-שדרות הר ציון, שיש בהם תערובת אנושית מופלאה של בעלי מלאכה וספקים וסוחרים ומוזיקאים ואמנים וזונות ולקוחות ונרקומנים והרמוניה אורבנית מלבבת באמת של טינוף ויופי.
הבית באידלסון 31.
מה חסר בתל אביב?
בעיקר שני דברים: הראשון הוא ערבים. היום באזור שלי, בצפון הישן, הערבים היחידים שאני פוגש על בסיס קבוע הם חלק מהירקנים והרוקחים בשכונה. כילד שגדל טרום האינתיפאדות אני זוכר הרבה יותר ערבית סביבי. אמנם בעיקר של פועלים, של מנוצלים, ובכל זאת. יש איזה שקר גדול, אולי סמוי מהעין אבל לגמרי משפיע ומחלחל, בכרך שמצד אחד מקפח ודוחק את האוכלוסייה הערבית שחיה לידו ביפו, ומצד שני שואב אליו כל כך הרבה הגירה מכל קצוות הארץ אבל לא מסוגל לעכל לתוכו גם פלסטינים. שלא לדבר על החיים הכה לא קלים של קומץ הערבים שכן חיים ועובדים ומבלים ואוהבים ויוצרים כאן.
דבר שני: למרות ההשקעה בשנים האחרונות לקראת רוכבי האופניים, נדמה לי שדווקא בעיר כה קטנה יחסית ומישורית היה צריך לסגור הרבה יותר רחובות לתנועת כלי רכב פרטיים עם ארבעה גלגלים. יש המון מה לשפר בתחבורה הציבורית, והיה ניתן לסגור חלקים שלמים בתל אביב לתחבורה דו גלגלית וציבורית בלבד.
מה יש בתל אביב שחסר בערים גדולות אחרות?
לטוב ולרע, עדיין היא משופעת בחום ישראלי. לדעתי זו הסיבה המרכזית לסקסיות של תל אביב בעיני זרים. ואני מעדיף את החום הזה, גם במחיר הצדדים הפחות יפים שלו, על פני הדיסטאנס הקר והנימוס המנוכר.
אם היית יכול להחזיר לחיים מוסד תל אביבי אחד שנסגר, מה זה היה?
גן החיות שעמד היכן שמגדל גן העיר כיום היה אחד האתרים הכי אהובים עלי בילדותי. אני מתנחם במחשבה שהטרנספר שעשו לחיות לסאפארי אכן שיפר את איכות חייהן.
רחוב שאתה אוהב במיוחד:
הרחוב בו אני גר עכשיו, אפשטיין. מי שלא חי בו אינו משתמש בו כלל, ועד שאנחנו לא מגיעים לאבן גבירול הסמוך, קל לשכוח שאנחנו בתוך כרך.
בניין שקרוב לליבך:
אידלסון 31. הבניין ה"ספרדי" בפינת כיכר ביאליק ואידלסון. גרתי בו בשנה די משמעותית בחיי כשהייתי בן 21 . זו היתה הדירה השכורה השלישית שלי, ומעבר ללא מעט אקשן אישי שלא היה בהכרח קשור לזהות הבניין, משהו בארכיטקטורה החיצונית, בעיצוב החללים הפנימיים ובהרכב האוכלוסיה שלו היה מעשיר נורא. גרתי מאז בדירות שאהבתי יותר ושיותר האירו לי פנים, אבל זה כנראה החלל הכי דינמי ויצירתי שאי פעם שימש לי כתובת.
דמות שמתמצתת את ההוויה העירונית בעיניך:
אריק איינשטיין. ומאיפה להתחיל לכתוב עליו? יש לתל אביב המון פנים ולא מעט הוויות, ואני לא בטוח שאיינשטיין הוא דווקא המייצג המובהק של אורבניות עדכנית. אבל הוא השם הראשון שעלה לי, כנראה מפני שמבין כל אלו שאיני מכיר אישית הוא התל אביבי שאני הכי אוהב. ודמותו כאמן וכאדם מחזיקה עבורי בערכים מאד יקרים, שחלקם הולכים ואוזלים הן מהעיר והן מהארץ.
רגע של קסם אורבני:
יש תמיד שמחה בלתי נשלטת, אבל קבועה, שמופיעה בנקודות גבוהות מסוימות בעיר כשאני על האופניים, עוצר את הדיווש ומתחיל להתגלגל בירידה מאיזה שיפוע. הרחוב או הנוף או הים נפרשים מול עיני ואני נבלע בתוכם כאילו אני בא לאיזו רחם. ויש איזו שמחה שמשחררת הגלישה הפסיבית הזו לתוך החיים השוקקים או לתוך האינסוף. לא יודע להסביר אותה, אבל יכול לאתר כמה אתרי שיגור ייצוגיים שכאלו: הירידה מאזור הבריכה הלימודית של רמת אביב ומוזיאון ארץ ישראל בואכה צומת לבנון ונמיר, הירידה מאלנבי לקינג ג'ורג', מצומת ז'בוטינסקי-רמז לאבן גבירול, מהבימה לתוך שדב"צ, מיהודה הלוי- שינקין עד ליהודה הלוי שד"ל, ומשוקן-העמל לסלמה….
הירידה מז'בוטינסקי-רמז לרחוב אבן גבירול.
יצירות או יוצרים שאהבת במיוחד בשנה האחרונה:
הספרים האחרונים של דויד גרוסמן, צרויה שלו, שמי זרחין, דרור משעני, יעל הדיה ואודי שרבני השביחו את חיי במהלכה, ועל כך תודה עמוקה להם. וחוץ מזה השנה גיליתי לראשונה שני ענקים אמריקאיים שטרם התעמקתי בהם: את "ענבי זעם" של סטיינבק קראתי ממש בימים הראשונים של הקיץ החברתי בתזמון מעולה ומעורר השראה, ובעיקר גיליתי את העולם של קורמאק מקארתי.
מאחר וסוף השנה מתקרב – מה הם תקליטי השנה שלך?
בארץ אלו היו האלבומים של דודו טסה והכווייתים משלהי השנה שעברה, ו-Massive Fingers Spacetrip של טייני פינגרז, שהוא עבורי אלבום רוק הגיטרות הכי טוב של 2011 כאן ובעולם כולו. מחו"ל אהבתי את האלבומים של ליקה לי, ג'יימס בלייק, פי ג'יי הארווי, טיון יארדז, פראנק אושן, קיית בוש ואיימי וויינהאוס.
האם אתה נהנה ממוזיקה היום באותו אופן שבו נהנית פעם?
יותר. עמוק יותר, חזק יותר, ובהחלט לצערי גם מהיר יותר. כדיג'יי, מבקר מוזיקה ושדר רדיו אני נחשף מדי חודש לכמויות עצומות של מידע צלילי חדש, עשרות אלבומים לפחות. ואם בנעוריי נאלצתי לעבוד בכדי לרכוש מקסימום שניים שלושה תקליטים חדשים בחודש והיה לי המון זמן להשקיע האזנה איכותית בכולם, כיום היחס הפוך- המוזיקה זמינה מאי פעם, והזמן הקצוב למרבית ההיכרויות החדשות איתה מוגבל ביותר. אבל גם כיום נותרתי מכור, ולחלוטין לא כמה לגמילה, לרגעים הנדירים האלו בהם אני מתאהב במשהו חדש ולא מוכר שהופך מיד לחלק מפסקול חיי. ואני עדיין מחזר להוט אחר ההתאהבויות האלו. וכמוזיקאי, עם השנים ככל שאני כותב ומנגן ושר יותר, כך מערכת היחסים שלי עם המוזיקה מסתעפת ומתרחבת. אף פעם, טפו טפו, לא חוויתי בזה שום צמצום. השנה גם הקלטתי את האלבום הבא שלי, שייצא אינשאללה ב-2012, וכל חוויה כזו, של אינטימיות עם להקה ומפיק וטכנאים שבוראים יחד יש חדש ממילים ולחנים, תורמת לי גם דרכי תפיסה והתבוננות חדשות על מוזיקה ועל העולם, דרך העיניים והידיים והתחושות שלהם.
האם אתה עדיין קורא ביקורות מוזיקה? ואם כן – איזה מבקרים אתה נהנה לקרוא?
עדיין קורא ,ומצב ביקורת המוזיקה בארץ ממש לא רע יחסית לעבר. אני מודה שכבר אין שום מבקר בחו"ל שדעתו ממש חשובה לי, כשפעם היו רבים כאלה. נדמה לי שבארץ, למרבה המזל, התחום הזה כמעט קוטבי לנעשה בחו"ל. באלף הקודם לא מעט כותבים מצוינים בעיתונות העולמית, כולל מוזיקאים מצוינים, החלו להתפרנס כמבקרי מוזיקה לפני שהתפתחו למקומות יצירתיים יותר. וכנראה שצעירים מוכשרים כאלו עברו לקושש מעותיהם הראשונות במקומות אחרים ולא בעיתונות, כך שלא צמח בגולה דור חדש של מבקרי מוזיקה פופולרית בעלי שיעור קומה. בארץ, לעומת זאת, יש כמה כותבים נפלאים, כולל כאלו ותיקים ממני וכולל כמה כותבי רשת טריים יחסית ומעולים. אבל היות ובקרוב אצטרך כנראה לעבור ביקורת תחת מקלדות לפחות כמה מהם, אני מוכרח להיות שקול ומחושב אתית, וגם להיות כן כאן, ולהיזהר שלא להחסיר וגם לא לתת פה שמות.
מהם חללי ההופעות המוצלחים ביותר בעיניך בתל אביב (בעבר ובהווה, כפרפורמר או כקהל)?
לא רק שיש היום הרבה יותר הופעות והרבה יותר מקומות מבעבר. חשוב יותר, יש היום גם לא פחות מוזיקה מעולה שנוצרת פה. כך שאני ממש לא רוצה לריייר בנוסטלגיה, אבל לצערי שני המקומות הכי טובים, לפחות להופעות רוק, מזמן לא קיימים. הראשון הוא קולנוע דן שהיתה לי הזכות להתחיל בו את ההתמקצעות שלי כדיג'יי ב1984, בין היתר לפני ואחרי הופעות של הקליק, סיאם, להקה רטורית, טוקסידו מון ואחרים. אלו היו הבמה והחלל הכי בריאים בתל אביב אי פעם להופעות מוגברות בסדר גודל של 500-1000 צופים. ראיתי שם המון הופעות מעולות, בין היתר בפעם הראשונה על במה של אהוד בנאי בערב למען ירחון הרוק ווליום, ושל אריק ברדן. עוד חלל נפלא לרוק, לקהל גדול יותר, היה באולם הסינרמה, שם בשנות השמונים צברתי זיכרונות מופלאים מאיגי פופ, הסטרנגלרז וג'יימס בראון, ומאוחר יותר ראיתי את לו ריד ופאטי סמית'. ותוך כדי הכתיבה כאן נזכרתי שיצא לי לתת שתי הופעות ממש קצרצרות בשתי הבמות הללו: פעם באיזה ג'אם במסיבה בקולנוע דן, ופעם בצילומי תכנית טלוויזיה בסינרמה בלהקה שהייתי חבר בה בתחילת שנות התשעים. יצא לי להופיע בהמון מקומות אחרים בתל אביב, אבל נדמה לי שבעיקר בקולנוע דן היה משהו שמעבר לאופי ולרוח המקום (כשלפינגווין למשל היו הרבה יותר אופי ורוח) פשוט תוכנן ועוצב ונהגה נכון לצרכים.
בלוג/אתר מומלצים:
הרדיו האינטרנטי של ארגון מהות החיים, תחנת הרדיו האינטרנטית בה אני משדר. יש בו לא מעט תכנים ייחודיים, וזה כיף להיות חלק מלידה של צורת שידור יחסית צעירה ושכמובן העתיד יהיה שלה. מצד ההיצע המוזיקלי של התחנה, אני גאה להיות חלק מנבחרת מצוינת שכוללת אנשי מוזיקה מעולים כמו עמיר לב, יוסי בבליקי, דודי לוי, דרור שוסטק, אסי זיגדון, לירון תאני, אורי בנקהלטר, אייל גולדמן, גיא חג'ג', שמר גאון, טלי פולק ואחרים.
